בשבוע שעבר, הסברתי איך לשכנע באמצעות דיסוננס קוגניטיבי. היום, רציתי לענות על שאלתו של אופיר, קורא ותיק של בלוג ה-NLP שלנו: אני מרגיש שיש משהו בתוכי שכל הזמן מחפש רק עוד קצת ידע וגורם לי לא לעשות את מה שצריך מהפחד שאחווה כישלון. איך להפסיק ולצאת לדרך?
השגרה היא כבר לא אופציה
פעם, יכולנו לחיות בשגרה שלנו בשקט. שגרה שלרוב, לא הביאה אותנו לתוצאות שבאמת רצינו להשיג. מצד שני, היה בה משהו מנחם. רק שהיום, כבר לא. למה? כי אנחנו חיים בעידן המידע הזמין. עידן המידע המשובש שזמין מדי.
הרשתות החברתיות ואמצעי המדיה פועלים על פי רייטינג. תמיד נראה את המצליחים (לכאורה) יותר מאשר אנשים כמונו. וההצלחה של "ההם" צובטת. בעיקר אם הם בני גילנו. ואפילו אם אנחנו לא באמת רוצים להתנהג כמוהם כדי לקבל את התוצאות שלהם.
מצד שני, כן היינו שמחים לקבל את התוצאות שלהם. להיות בזוגיות מוצלחת. לעבוד בתפקיד ולקבל שכר שמכבדים את רמת ההשקעה שלנו. לקבל הכרה שאנחנו טובים ומסוגלים לעשות הרבה יותר. לתחזק סגנון חיים מפנק. בדיוק כמו ההם. אלה שכואבים לנו בעיניים.
אז למה עוד לא יצאנו לדרך?
בגדול, כמות ההסברים לשאלה הזו היא עצומה. יכול להיות שאין לנו מספיק ביטחון עצמי. או שיש לנו אמונות מגבילות. ואפילו שיש לנו חוסר מוטיבציה או עודף דחיינות. רק שבפועל, כל אלה הם רק הסברים מתוחכמים שנועדו להסיר מעצמנו אחריות.
בתכל'ס, רוב האנשים לא יוצא לדרך כי לא בא לו להיכשל. בגלל זה, תעשיית המאמרים, הסרטונים והקורסים מצליחה כל כך. כי אפשר להתחבא מאחורי ה"רק עוד משהו אחד ללמוד כדי שאדע איך לא לטעות" או ה"רק עוד פיסת טכנולוגיה אחת כדי שהכל יעבוד נכון".
בפועל, אנחנו מפחדים להיכשל. זה כואב. זה מכווץ. זה פוגע באגו. וזה, לא נראה טוב ברשתות החברתיות. רק שהפחד מהכישלון, מונע מאתנו גם את הסיכוי להצליח. להיות בזוגיות שאנחנו רוצים. לעבוד בעבודה מספקת. לחיות את החיים הטובים.
למה חשוב דווקא כן להיכשל?
לפני כמה שנים, השתנתה התפישה שלי כלפי כישלונות בעקבות ראיון ששמעתי עם פאנוס פאנאי, בכיר במיקרוסופט שפעם עשה לה נזק של מאות מיליונים. הוא הסביר משהו מאוד מעניין על צורת החשיבה שלו שהפכה אותו להיות אחד מהמנהלים היותר מוצלחים שלה.
הוא הסביר שרוב האנשים שוקע בעודף תכנון ובאיסוף ידע תיאורטי כדי להתכונן לכישלון. מה שמוביל ליציאה מהוססת לדרך אם בכלל. ולהתייאשות מאוד מהירה. בתפישה שלו, צריך שיהיה לנו את המינימום הנדרש ליציאה לדרך. ואז לצאת ולהיכשל כמה שיותר מהר.
למה להיכשל מהר? כי כישלון הוא משוב מהמציאות. כזה שישר מסגיר אם הדבר, שאותו אנחנו עושים, יכול להצליח. ואם צריך לשנות משהו בו כדי שיצליח יותר. כלומר, במקום שהכישלון יהיה תוצאה מפחידה, הוא חייב להפוך להיות דבר ששואפים אליו כדי להצליח.
אוקיי, אז איך משנים את החשיבה ומתמודדים עם הפחד מכישלון?
עד כאן, הכל הגיוני. רק שהמצב הקיים נתון. אנחנו מפחדים מהכישלון. ולא תעזור עוד תיאוריה על כישלונות או איזה דמיון מודרך חביב. אפילו לא תרגיל NLP נחמד. כי למרות שאלה יעזרו במידת מה, נצטרך בסופו של יום להתמודד עם הכישלון פנים אל פנים.
בדיוק בגלל זה, פיתחנו לפני מספר שנים את סדנת הכישלונות.
סדנת הכישלונות היא סדנה בת ערב אחד שבה אנחנו נכשלים בכוונה ובצורה מבוקרת שוב ושוב. מעין חדר כושר ליכולת ההתאוששות שלנו. ונעשה את זה על ידי שימוש במשחק הכישלונות, משחק קופסה כיפי במיוחד שיצרנו בדיוק למטרה הזו.
בסדנה (שאני אעביר הפעם) נלמד תוך כדי משחק איך להיכשל ולחזור לתפקד מהר יותר בכל פעם. נלמד להסיק מסקנות במהירות מהכישלון. ותוך כדי כל זה, נשנה את הגישה שלנו, כך שנוכל לצאת כבר לדרך ולהשיג את מה שבאמת מגיע לנו.
אחרי תקופה שבה העברנו את הסדנה רק לארגונים (כמו תכנית המנהיגות של קרן רוטשילד ותוכנית צוערי הרשויות המקומיות) החלטנו להעביר סדנת כישלונות לקהל הרחב, בתאריך ה-21 לאוקטובר (יום חמישי) בין השעות 17:00 ל-21:30.
אם בא לך לקרוא עוד מידע, לשמוע מה אומרים המשתתפים ולהירשם, זה הקישור עבורך:
שיהיה לך המשך שבוע מעולה,
ליאור