מהו ההרגל הלא מודע שגורם למוטיבציה שלך לדלוף?

היי,

בשבוע שעבר, הבאתי 5 חוקים שיעזרו לבוס שלנו להחליט לקדם דווקא אותנו. השבוע, ניגע באחד ההרגלים שרוב האנשים מאמץ מגיל צעיר מאוד. וזה לא סתם הרגל. זה הרגל שגורם לנו לאבד מוטיבציה לעשות דברים ובעקבות כך – לדחות ואף לא לבצע אותם.

כשנצח הופך לאף פעם

הנשימות שלו החלו להיות יותר עמוקות ויותר מהירות. השפתיים שלו התכווצו בלחץ. הוא ידע שתיכף יענו לשיחה. הוא יאלץ לדבר עם האדם שהשאיר לו פרטים. ולמכור. וזה לא שהיה לו פחד קהל או משהו. הוא פשוט כל כך שנא את זה. והצלצול נשמע לו כמו נצח. אז הוא ניתק. עוד לפני שיספיקו לענות.

הוא הלך להכין לעצמו קפה. ובזמן שמזג את המים הרותחים הוא חשב כמה הוא לא נהנה מהשיחות האלה. למרות שמצד אחד אין לו ברירה. הרי הלקוחות לא יבואו מעצמם. ומצד שני, אולי כדאי שישקיע עכשיו דווקא בהכנת הדו"ח. ויחזור למספרי הטלפון שהושארו אחר כך.

הטלפון שלו צלצל. מספר הטלפון של הבחור שאליו התקשר מקודם הופיע על הצג. והוא העדיף את צלצול הטלפון המטריד ברקע מלענות לטלפון. הרי הוא החליט לטפל עכשיו בדו"ח. ותמיד הוא יכול לחזור לבחור אחר כך. רק שה"אחר כך" הזה הפך לנצח. ואז ל"אף פעם".

דחיינות מסוג לא צפוי

מאוד קל לדחות דברים כיום. הרי אנחנו מוצפים במטלות כל הזמן. תמיד יש משהו שהוא הדבר הבא שחייבים לעשות. וככל שיש לנו יותר כאלה, דברים חשובים יידחו בקלות גדולה יותר. רק שזה המצב הרגיל. את זה אנחנו כבר מכירים.

מצד שני, אנחנו שונאים שלא לקבל תוצאות טובות. זה גורם לנו להרגיש ששופטים אותנו. שאנחנו לא טובים מספיק. שנכשלנו. והמחשבה על זה גורמת לנו לדחות. כי אנחנו לא רוצים שלא להצליח. גם את זה אנחנו כבר מכירים.

רק שקיים הרגל שנוצר בגלל שני הדברים הללו ואנחנו לא שמים לב אליו כל כך. על פניו, הוא אמור להיות פתרון. כזה שמציל אותנו אם משהו השתבש. כזה, שאמור לדרבן אותנו לעשות כי הוא מוריד מאתנו את הסיכון. וההרגל הזה, הוא דווקא אחד שמרוקן אותנו ממוטיבציה.

ההרגל הזה, הוא ההרגל ליצור תכנית ב'. תכנית שמראש מסבירה מה נוכל לעשות אם התכנית המקורית שלנו תיכשל. אם היא לא תעבוד. ויוצרת לנו תחושה מזויפת של רשת ביטחון שתתפוס אותנו אם מה שעשינו לא יקבל את התוצאות הצפויות.

רשת ביטחון מזויפת

כאשר אדם יוצר לעצמו תכנית ב', הוא רוצה להיות מוכן לכל אפשרות שרק תבוא. לא שבאמת אפשר להיות מוכנים לכל אפשרות שתקרה. רק שאם אפשר לדאוג לתכנית שתסגור פינה פתוחה… למה לא לעשות את זה. זה בכל מקרה, ההיגיון שעומד מאחורי העניין.

עם זאת, הכנת תכנית ב' יכולה לפגוע בתוצאות שלנו באופן משמעותי. בעיקר כי היא נעשית מתוך חוסר הבנה בסיסי בנוגע להשפעתה על תת המודע שלנו. וכדי להבין מהי השפעתה, אנחנו חייבים לדעת 3 דברים על תת המודע:

הדבר הראשון הוא שהתת מודע שלנו אינו מבדיל בין מציאות לדמיון. וככל שאנחנו מדמיינים בצורה חיה יותר, כך הוא מגיב כאילו שאנחנו באמת שם. כמו להיזכר איך זה מרגיש לשבת ברכבת הרים. מחזיקים בחוזקה את מוט המתכת. ומתחילים לרדת במהירות כלפי מטה.

הדבר השני הוא שכל דבר הגיוני שאנחנו מדמיינים, מוצב כאפשרות בחירה. זה לא אומר שזה בהכרח יקרה. לא כל אדם מעשן, למשל, יפסיק לעשן רק כי הוא דמיין את עצמו מתרגל נשימה עמוקה. עם זאת, ברגע שדמיינו את זה, שמנו את זה כאפשרות בראש.

הדבר השלישי הוא שככל שאנחנו עושים משהו יותר פעמים, אנחנו נוטים לבחור בו יותר על פני שאר האפשרויות. זו הסיבה לכך שאנחנו מתקשים להפסיק התנהגויות שאנחנו מכורים אליהן. גם אם הן לא באמת ממכרות במהותן.

השילוב בין הדברים הללו מעלה שאלה חשובה: "מה קורה כשהתכנית החליפית שאנחנו מציבים יותר מושכת מהמקורית?". והתשובה לשאלה הזו היא די ברורה – כנראה שנבחר באפשרות שעשינו יותר. זו שיותר קל לנו לבחור בה. ואם זו תכנית ב' שלנו…

אז מה לעשות?

הרבה מאוד אנשים מפחדים מהכישלון. זו גם הסיבה שהם מפתחים את תכנית ב'. עם זאת, הם לא קולטים דבר אחד משמעותי: הפחד מהכישלון הוא גם כוח מניע עצום. הוא מספיק חזק כדי לדחוף אותנו לעשות. כשלעצמו, הוא יכול להיות מנוע מוטיבציה מעולה.

חשוב לציין זאת באופן מפורש. לא מדובר פה על תכנית ב' של גמישות מחשבתית. כזו שבה אנחנו מחליפים שיטה כדי לעשות את אותו הדבר. אנחנו מדברים פה על תכנית ב' שמיועדת להחליף מטרה, אם זו לא הושגה. כזו שמוותרת מראש על השגתה.

אז איך ניתן להתמודד טוב יותר עם הנושא? מאוד פשוט. עלינו לעשות שני דברים עיקריים. הראשון, הוא להגדיר טוב יותר את התוצאה שלנו. היא אמורה להיות מאוד ממוקדת, הגיונית, מוגדרת בזמן ואפשרית להשגה בתוך מסגרת הזמן הזו.

ככל שנגדיר טוב יותר את התוצאה שאנחנו מעוניינים להשיג, כך יהיה קל יותר לתת המודע להתכוונן אליה. ולנו להשיג אותה כמובן. ומה אם היא מאוד מורכבת…? שווה לפרק אותה אולי לתוצאות קטנות יותר. כאלה שנוכל להשיג בצורה מדורגת.

הדבר השני שחשוב לעשות הוא להיות גמישים בדרך ההשגה של אותה התוצאה. במילים אחרות, עלינו לקבוע את התוצאה כעובדה. ועכשיו, רק להחליט באיזו דרך להגיע אליה. לצאת לדרך. לבדוק מדי פעם אם אנחנו עדיין מכוונים להשגתה. ואם לא, לבצע התאמות.

כאשר אנו נעולים על התוצאה וגמישים בדרך השגתה, אנחנו מאפשרים לעצמנו להגיע אליה. להתמודד עם תוצאות לא צפויות. שליליות לפעמים. רק שעכשיו, ברור לנו שיש יותר מדרך אחת. ונוכל להגיב למה שקורה. כי זו הדרך היעילה ביותר להגיע לתוצאה הרצויה.

זהו להיום. עכשיו, אשמח לקרוא בתגובות פה למטה: מה דעתך על המאמר?

שיהיה לך יום מעולה,
ליאור