בשבוע שעבר, הבאתי הקלטת פרק מיוחד שהקלטנו בפודקאסט שלנו על הכישלונות האישיים שלנו ומה למדנו מהם. היום, נענה על שאלה בנושא אסרטיביות שהעלתה עמית: אני מרגישה שכל הזמן מנצלים את זה שאני אדם טוב. איך להפסיק את זה מבלי להפסיק להיות אדם טוב?
מה הקשר בין אסרטיביות לטוב לב?
זה כיף כשאנשים אוהבים אותנו. ולא כיף כשלא. זה די לציין את המובן מאליו. רק שיש כאן 2 שאלות שחייבות להישאל: מה נסכים לעשות כדי שיאהבו אותנו? ולא פחות חשוב מזה, אילו התנהגויות נסכים לקבל רק כדי שלא יחשבו שאנחנו לא נחמדים?
השאלות האלה הן סופר קריטיות כשאנחנו רוצים להיות יותר אסרטיביים ולעמוד יותר על שלנו. לדאוג שלא ינצלו אותנו. רק שבמקביל, אנחנו גם לא רוצים להיתפש כ"לא טובים". וזה, בגלל שהרבה אנשים מבלבלים בין "הצבת גבולות" לבין להיות "אדם לא טוב".
אז לפני שנמשיך חשוב לעשות סדר בבלגן: אין שום קשר בין 2 אלה. טוב לב קשור לכוונות ולתוצאות של ההתנהגות שלנו. אם אנחנו פועלים ממקום של עזרה לאחרים או יצירת תוצאות טובות יותר עבורם, אנחנו אנשים טובים.
אסרטיביות קשורה למידה שבה אנחנו מוכנים שאדם יעשה לנו משהו או יוביל אותנו לעשות משהו. או במילים אחרות, היא קשורה לקווים האדומים שעלינו להציב כדי שלא יפגעו בנו או ינצלו אותנו לעשות משהו שמנוגד לנו, לערכים שלנו או לאופי שלנו.
אז למה אנשים קושרים אסרטיביות לטוב לב?
לעתים קרובות, מנסים לעשות עלינו מניפולציה ולקשור בין טוב הלב שלנו לעשייה מסוימת. כאילו שבגלל שאנחנו עושים דברים טובים, אנחנו צריכים לעשות עוד דברים שנחשבים לדעתם לטובים. וזו, עשויה לפעמים להיות פעולה שהיא לא יותר מסחטנות רגשית.
בסיטואציות כאלה (כמו למשל בשיחות עם גופי התרמה שונים), מנסים ללחוץ עלינו רגשית לעשות משהו. והקטע הוא שאנחנו אפילו קולטים שעושים לנו את זה. ולא נעים לנו. רק שיותר לא נעים לנו שיחשבו עלינו שאנחנו "לא טובים". אז אנחנו עושים את זה בכל זאת.
רק שבמקרה הזה זה ניצול. לא שתרומות הן פעולה שלילית, חס וחלילה. רק שלסחוט אותנו לעשות את זה… זה במקרה הטוב פעולה שלילית. כי יש מצבים שסוחטים אותנו לעשות דברים שפחות נעימים לנו. ורצוי לשים לזה סוף. כאן נכנסת בדיוק האסרטיביות.
למה כל כך קל לחבר בין חוסר אסרטיביות להתנהגות שלילית?
מה שמבלבל אנשים בנקודה הזו הוא המרחק בין אסרטיביות לבין אגרסיביות. שהרי בשני המקרים אנחנו מביעים דעה, מציבים גבולות ופועלים. רק שבעוד שהאגרסיביות היא אלימה מטבעה, האסרטיביות יכולה להיות נחמדה. פשוט להגיד "לא" ולעמוד מאחורי זה.
אני יודע, לא תמיד קל להבדיל בין האסרטיביות והאגרסיביות. רק שאם נדע להבדיל ביניהן יהיה לנו קל יותר להיות אסרטיביים ולהישאר חיוביים. אז אם מסקרן אותך לדעת מה ההבדל בין ואיך להישאר בתוך הטווח האסרטיבי, אני ממליץ בחום לקרוא את המאמר הבא:
איך נהפוך ליותר אסרטיביים מבלי להיות נודניקים או תוקפניים?
הטיפים הבאים יעזרו לנו לגרום לאנשים לכבד את הגבולות שלנו הרבה יותר מבלי להפסיק להיתפש כאנשים טובים או חיוביים:
טיפ להצבת גבולות 1: להודות על ההזדמנות ולסרב בצורה מנומסת
כשאדם מנסה להסוות בקשה כ"הזדמנות להוכיח שאנחנו טובים" ואנחנו מסרבים, זה מצייר אותנו כ"לא טובים". או לפחות, זה מה שהוא מנסה לעשות. מצד שני, אם נתקוף אותו על זה שהוא עושה את זה, הוא יצייר את זה כאילו זו הוכחה לזה שאנחנו "לא טובים". זה קצת מלכוד.
מצד שני, אם נשאר באותה צורת חשיבה שלו נגלה דבר נוסף: אם הוא מספק לנו "הזדמנות", נוכל להודות לו עליה ולסרב. בכך, לא סתם סרבנו. הכרנו בערך החיובי שמאחורי מעשיו. כלומר, גם סירבנו בנימוס וגם כיבדנו אותו, כי יכול להיות שמבחינתו זו באמת הזדמנות לעשות טוב.
טיפ להצבת גבולות 2: לא להתנצל על הצבת הגבולות
ברוב המקרים, כשאנחנו מציבים גבולות אדומים אנחנו לא פוגעים באחר. אולי באינטרסים שלו כלפינו. זה יכול להיות בהחלט. רק שאם האינטרסים שלו פוגעים בנו, כשאנחנו עוצרים את זה אנחנו לא "אנוכיים" או "לא טובים". זו זכותנו להחליט מתי להיות טובים, כמה וכלפי מי.
זו בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו לא צריכים להתנסח תוך שימוש בביטויים כמו "מצטער/ת", "סליחה שאני…" או כל דבר אחר בסגנון. אין לנו על מה להצטער. לא עשינו רע לאף אחד. במקום זה, נוכל לעשות משהו יעיל הרבה יותר שגם יחזק את האסרטיביות שלנו:
להתחיל להשתמש בפעלים שמבטאים את הרצון שלנו. פעלים כמו "מעדיפ/ה", "רוצה", "בוחר/ת" ו"בוחר/ת" כדי לתאר את חוסר הרצון שלנו לעשות משהו. כך, אנחנו נשמעים הרבה יותר החלטיים, גם כלפי השומע החיצוני (הם) וגם כלפי מי שעוד מקשיב (התת מודע שלנו).
בצורה הזו, כשמישהי אומרת משפט כמו "אני מעדיפה שלא לעשות את זה היום, תודה!" היא נשמעת הרבה יותר אסרטיבית מ"מצטערת, אבל לא אספיק לעשות את זה היום". בעיקר כי המשפט הראשון משדר שהיא זו שבוחרת ולא הנסיבות כופות את זה עליה.
טיפ להצבת גבולות 3: לעצור את השיחה בנחמדות
כשאנחנו אומרים לאנשים שמשהו לא מתאים לנו, לפעמים הם לא יעצרו שם. רובם יודע שאנשים "נחמדים" יישברו אם יילחצו עליהם מספיק רגשית. ובגלל זה הם ירגישו בנוח לשאול אותנו למה אנחנו לא רוצים לעשות משהו.
עכשיו בינינו, אם החלטנו שמשהו הוא קו אדום עבורנו או שלא מתאים לנו לעשות אותו זה מספיק. אנחנו לא באמת חייבים להם דין וחשבון. רק שאולי אנחנו רוצים לשמור על קשר טוב איתם. ולפעמים סתם חשוב לנו להיות מנומסים. זו דווקא תכונה מעולה. אז מה נעשה?
במקרה כזה, נקפיד על עמידה מאחורי הקווים שלנו. נגיד "זה לא מתאים לי כרגע" אם יותר נוח. ולא ניכנס לוויכוח או לניסיונות להסביר למה. זכותנו לומר "לא". ולשאלת "למה?" מותר לענות ב"מעדיפ/ה שלא להרחיב על זה מסיבות אישיות" בחיוך ולסיים את השיחה על הנושא.
נקודה לסיכום
אנשים שמגדירים את עצמם כ"נחמדים" או כ"טובים" וצריך פתאום להתחיל להציב גבולות מגלים שזה מסע. לא תרגול חד פעמי. רק שפיתוח אסרטיביות היא חלק משמעותי מהשמירה על עצמנו. והיא זו שבאמת מאפשרת לנו להיות אנשים טובים ונחמדים, בנקודות שבהן אנחנו בוחרים להיות כאלה.